כלך דו-דורי – Ferula biverticellata

אוקטובר כמעט נגמר, ורגע לפני אני מספרת על אחד מפרחי החודש הפחות מוכרים: כלך דו-דורי.

כלך דו-דורי הוא אחד הצמחים המיוחדים שגדלים בחרמון ובהר הנגב, אבל גם בנקודות בודדות בהרי יהודה. כבר הזכרתי צמחים כאלה, למשל צבעוני ססגוני – שמאז שכתבתי את הרשומה מסתבר שהוא גדל גם בחרמון, או זהבית אדמדמת, שנכחדה מירושלים.

כלך דו-דורי הוא מין שרידי. ההסבר, לפי מה שלמדתי מפרופסור אבי שמידע, הוא זה: בעבר, היו שינויי אקלים גדולים. בעת תקופת הקרח – הארץ התקררה, וצמחים צפוניים עמידים לקור התפשטו דרומה.
כאשר תקופת הקרח חלפה, הקרח נסוג והטמפרטורות עלו. הצמחים אוהבי הקור פעלו לפי עקרונות האבולוציה: חלק נכחדו מהאיזור החם, וחלק – התאימו את עצמם אליו.

בהר הנגב, תנאי מזג האוויר הם מאד יחודיים: זהו מקום גבוה, בלילה קר, ובחורפים מסויימים אפילו יורד שם שלג. ולכן, צמחים רבים מאוהבי-הקור שרדו שם. אבל הם היו אוכלוסיה מבודדת ומרוחקת מקרוביהם בחרמון, ולכן חלקם גם השתנו מעט. וכך נוצרו המינים המיוחדים של הר הנגב – חלקם זהים וחלקם קרובים למיני החרמון.

ולגבי השם המוזר, דוּ-דוּרי… דוּר (בשורוק) מוגדר בספרות המקצועית (כלומר, במגדיר הצמחים של פינברון-דנין) כך: קבוצה של שלושה או יותר עלים או פרחים או חלקי פרח, הערוכים במעגל מסביב למפרק או על גבי המצעית של הפרח. אם למשל מסתכלים על עלים: לא כל עלה יוצא מנקודה אקראית בגבעול, אלא כל קבוצת עלים יוצאת מקו גובה אחד ומסודרת במעגל.

בתמונה מעל, אפשר לראות שמנקודה בגבעול יוצאים כמה גבעולים קטנים שבקצה של כל אחד יש תפרחת – זה דור.
יש על הצמח גם שתי צרעות מזרחיות שאוספות צוף.
לכלך דו-דורי יש גבעול מרכזי, ממנו יוצאים גבעולים משניים שמסודרים בדורים, ומהם יוצאים גבעולים קטנים שגם הם מסודרים בדורים, והם מסתיימים בתפרחות. כלומר – דורים שיוצאים מדורים. ולכן דו-דורי.

ואם כבר הזכרתי את הצרעות – מסתבר שצרעות מזרחיות בוגרות הן צמחוניות וניזונות מצוף – הן לא מסוגלות לעכל בשר. אבל הן אוספות בשר וטרף בתור מזון לזחלים שלהן – וכן, הן עצבניות ולא כדאי להתקרב אליהן.

הפריחה של הכלך היא פריחה אופיינית למשפחת הסוככיים: מקצה הגבעול יוצאות "קרניים" קטנות, מסודרות במעגל ויוצרות מעין "סכך" של פרחים צהובים קטנים (שכאן הוא דליל מאד, יחסית לאחרים כמו הגזר הקפח):

אפשר לראות שהפרחים הללו מבריקים – יש להם צוף זמין מאד. הכלך פורח בעונה שבה אין מאביקים רבים, לכן הוא מנסה למשוך את כולם, והצוף שלו דביק וזמין.

כלך דו-דורי הוא מין נדיר בסכנת הכחדה. בחרמון הוא לא מאד נדיר, אבל בהר הנגב ובהרי יהודה – כן. אחת לכמה שנים יש שנה טובה, ואז מגיעים למרבד מרהיב כמו זה:

אבל לרוב פוגשים אותם בבודדים וזוגות, מפוזרים פה ושם.

כך נראה כלך צעיר שרק צץ מעל פני הקרקע: (במקור כתבתי נבט, אבל זה לא נכון – הכלך הוא רב שנתי, והנביטה היא רק בשנה הראשונה)

אפשר לראות שיצא גבעול, אבל אין עלים. כמו החצבים, החבצלות ופרחי סתיו נוספים – הכלך הוא היסטרנטי. העלים יצאו בחורף, עם הגשמים. לצערי, אין לי תמונה של עלים – אפשר לראות אותם באתר הפלורה.

כלך דו-דורי הוא צמח מאד ססגוני. הגבעולים שלו הם בגווני אדומים וסגולים, הפרחים צהובים-אדמדמים, הפירות ירוקים. והצמח כולו מקבל צורה כללית של כדור אוורירי.

הכלך הדו-דורי הוא צמח גלגל – כאשר הפירות פוריים, כל הצמח הכדורי מתנתק מהשורשים, ומתחיל להתגלגל ברוח ולפזר זרעים בדרכו.

זו שיטת פיזור זרעים שאופיינית לכל מיני צמחי מדבר: אזורים בהם יש רוחות חזקות, אבל מעט גשמים. הצמח רוצה להפיץ את עצמו למגוון מקומות, בתקווה שבחלק מהם הזרעים ייקלטו. באנגלית קוראים לזה Tumbleweed.

את התמונות צילמתי באזור בורות לוץ ונחל ניצנה, בתאריכים:
1.10.2014,
5.10.2015
30.9.2022
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!